עבודה בחו"ל - וולקם טו דה ג'ונגל

"זה לא בדיוק עגלות" אמרה לי המגייסת לפני שהתחלתי לעבוד במכירות בלונדון. “האווירה שונה מאוד". בראיה לאחור אני לא חושב שהיא בכלל ידעה לאן היא מכניסה אותי. ב-5 למאי 2007 התחלתי לעבוד במכירות בחנות הצעצועים "המליס" שבלונדון. החנות ממוקמת ברחוב ריג'נט שבמרכז לונדון בין אוקספורד סרקס לפיקדלי. מי שלא מכיר זה בערך המקום המרכזי ביותר באירופה. ממול לחנות של אפל, ליד ארמני ולא רחוק ממאות מותגי יוקרה אחרים.

שירלי המגייסת לא שיקרה- באמת לא מדובר בעגלות.
החברה שאליה הגעתי כמעט וסגרה את עמדות המכירות שלה בקניונים ועברה למכירות בחנויות יוקרה. לנסות להסביר את זה מבלי להיות שם זה קשה אבל אני אנסה. בגדול מדובר בקומבינציה ישראלית שקפצה שלב מעגלות בקניונים כמו שמוכר לכולם. החנות בעצם קונה סחורה כמו מוצרי ים המלח, מחליקי שיער לדוגמא ומוכרת אותם. עכשיו במקום שהמוצרים ישבו על המדף ויחכו לקונה המהולל, החנות בנוסף למוצר מקבלת מוכר מהחברה שבה עבדתי (לדוגמא-אני) המוכר הוא לא סתם עובד של החברה שעבר התלמדות והכשרה- העובד הוא ישראלי מהשכונה. וחברים זה לא סתם שמועות- אנחנו באמת מוכרים טוב ובאמת קל למכור לזרים.

שלחו אותי ליום התלמדות בחנות. מן יום כזה שסתם מסתכלים על עובד אחר שעובד באותו היום וצריך ללמוד כמה שיותר כי מחר אתה עושה את זה לבד. כשהגעתי לחנות פגשתי את עידן שעשה לי סיבוב קצר בחנות, הכיר לי את האנשים שחשוב להכיר ואת אלה שחשוב שלא להכיר. עוד דבר. אחרי שעה רציתי כבר לשבת. אם חשבתם שהיה קשה במסע כומתה, אם חשבתם שעבדתם בקייטרניג ואין יותר קשה מזה אז אתם טועים. לעמוד 10 שעות בלי הפסקה ולדבר עם מאות אם לא אלפי אנשים ביום במטרה להוציא מהם כסף זוהי העבודה הקשה ביותר מבחינה פיזית שנתקלתי בה בחיים ואני עוד לא התחלתי לדבר על הצד הנפשי עדיין. ממה שלמדתי ביום התלמדות הבנתי שיותר חשוב לשדר כיף בהדגמת המוצר מאשר לדחוף במכירה אינטנסיבית, משהו שהרבה יותר התחברתי אליו ולמען האמת גם יותר קל. (שירלי המגייסת צדקה שנית- קל יותר למכור בחנויות מאשר בקניונים)

חזרתי הביתה ב21:00 עייף. מאוד עייף. אם היה שעון שמראה את מידת העייפות שלי הוא בטוח היה על האדום ומתפוצץ עוד שניה. כפות הרגלים שלי הסריחו ואפילו גם הזעתי.המוצר שהדגמתי חייב השתתפות מצד הלקוח ודיי משתוללים איתו והוא ספציפית קשה להדגמה יותר מבחינה פיזית משאר המוצרים שהכרתי. מוטרד מאוד מהיום שלמחרת הלכתי לישון עם רגשות מעורבים בצפייה וחששות לגבי מחר. היום הראשון לכל מוכר צעיר הוא סוג של טראומה. מצאתי את עצמי עומד במרכז החנות עם המוצר ביד מת מפחד. הרגשתי כמו ילד ערום שהבין פתאום שזה מבייש להסתובב ערום. וואו!!!! אני פשוט לא אשכח את היום הזה בחיים שלי. אני, המוצר מול כל הלקוחות.

פחדתי לפנות לאנשים וכשהעזתי לפנות שכחתי את המילים. האנגלית שלי מעולם לא הייתה טובה אבל ברגע ההוא היא הייתה בדיוק כמו הסינית שלי. “...הא סליחה גברתי" פניתי ללקוחה בקול רועד "תרצי לראות משהו מעניין לילד?” היא אמרה לא, מה עושים עכשיו? שיט עידן עבר איתי על זה- יש משפט לכל תשובה של לקוח אבל פאק באותו רגע בקושי את dog באנגלית זכרתי איך אומרים. בסוף היום עשיתי ספירה כמו שעידן לימד אותי. מכרתי 9 שלי זה היה נראה מעולה. כל מכירה הייתה נס. אבל בשביל הבוס שלי מסתבר זה לא היה כל כך טוב. הוא טען שזה השיא השלילי ביותר שהעמדה הכירה שזה בזיון ואם אני לא בא מחר למכור 60 שאני לא אבוא בכלל. בחישוב מהיר הבנתי שהרווחתי בערך 13 פאונד שזה משהו כמו 90 שקלים. 9 שקלים לשעה והבן זונה עוד כועס עלי. בשביל זה באתי עד ללונדון. מי שלא יודע בעבודת המכירות עובדים עפ"י עמלות או אחוזים. ככל שמכרת יותר הרווחת יותר- לא מכרת כלום, לא הרווחת כלום. הרגשה של באסה נפלה עלי וכך גם הלכתי לישון. אני לא יודע מה בדיוק גרם לי להישאר. אולי בגלל שראיתי מוכרים אחרים עושים הרבה כסף ורק אני נשאר מאחור אולי בגלל אני לא רוצה לחזור לארץ עם הזנב בין הרגלים. בקיצור נארתי ולאט לאט אפילו השתפרתי וכן הצלחתי למכור 60 ואפילו 90 בשבת. בחישוב מהיר 135 פאונד ובשקלים זה 1000 שקלים. 1000 שקלים ביום עבודה :) זה כבר נשמע סיבה טובה יותר להישאר בלונדון.

אחרי לא כל כך הרבה זמן שאני עובד בחברה, זימן אותי מנהל החברה בצורה רשמית להפליא למשרדי החברה, והציע לי את "הצעת חיי" כדברו. “אנחנו מתחילים לעבוד על מוצר חדש ואנחנו מאמינים בך שתמכור אותו הכי טוב שאפשר" בדרך שבה הוא תיאר את ההצעה זה נשמע באמת כאילו זכיתי בפיס. המנהל שיבר איתי על סכומים שבאמת רק יכולתי לחלום עליהם... הוא דיבר שם על מאות אלפי שקלים בחצי שנה, דירה ולימודים שאני יוכל לממן לעצמי ועוד. סיפרתי זאת לחברי לעבודה ואלה צחקו עלי- “הם אומרים את זה לכולם" אמרו לי, “הם סתם רוצים להדליק אותך שתבוא למכור בראבאק". חשבתי לעצמי- "אני באמת כל כך תמים?”. אז כן נכון המנהל רצה להדליק אותי. אך בדיעבד הוא צדק. ועד היום אני תוהה אם באמת חשב ככה או שהוא הופתע גם כן...

ב"המליס" ישנן 7 קומות הכוללות את קומת הקרקע וקומת המרתף. הצעצוע החדש ש"נבחרתי" להדגים היה מסוק קטן על שלט רחוק. מסוק בגודל כף היד שנראה כאילו נבנה מביצת הפתעה של קינדר. האריזה הייתה דיי פשוטה בצבע ירוק אך יאמר לזכותה של החברה שהיא בלי שום ספק הביאה לחנות את המוצר המגניב ביותר איי פעם- מי לא חלם על מסוק קטן עם שלט רחוק...

מיקמו אותי בקומה הרביעית שהיא אחת לפני האחרונה. הקומה החמישית משקיפה כמו ממרפסת על הקומה הרביעית. בנוסף הקומה היא הקומה עם האוירה הכיפית ביותר בחנות. הקומה נקראת קומת התחביבים. בקומה הזאת כל גבר מגיל 3 עד 103 יוכל למצוא לעצמו את צעצוע חלומותיו.וכן שם נבחרתי להדגים את הרימוט קונטרול הליקופטר!!!!

קיבלתי את המסוק להדגמה והתחלתי להדגים- להדגים זה אומר לשחק. פתאום מצאתי את עצמי מעיף מסוק קטן בחנות צעצועים. לא היה צורך לעצור לקוחות ולפנות אליהם כי הם עשו זאת בעצמם. מי לא ירים את ראשו ויגיב בפליאה כשהוא מרגיש רוח קלה על שיער ראשו שמלווה ברעש של זבוב. התגובות היו מדהימות. מאוד מאוד חיוביות. הצעצוע ביומו הראשון הפך לנמכר ביותר בחנות. מכרתי 150 יחידות. הרווחתי 225 פאונד שמשמעותם 1800 שקלים באמצע חודש יוני. אנשים בקריסמס לא הצליחו להרוויח סכומים כאלה ואני בחודש יוני שהוא לא שום חופש הרווחתי 1800 שקלים!!! וואו!!! כולם היו מרוצים. חוץ מהמנהל הקשוח שטען שאפשר למכור יותר. "צריך לראות איך מוכרים 300” אמר. אני חשבתי לעצמי פאק- איך לעזאזל אני מוכר 300 יחידות.

מיום ליום השתפרתי קצת בהדגמה. למדתי להעיף את המסוק טוב יותר, למדתי משפטי מכירות אחרים וחופשת הקיץ הגיעה מה שבכלל הקפיץ את המכירות. אך עדיין לא הגעתי ל-300 המיוחלים.

לעמוד 10 שעות ביום ולהעיף מסוק נשמע לא כל כך נורא אבל כשאתה אתה עושה את זה חודשים אתה יכול להתחרפן. התחיל לשעמם לי אז התחלתי לשיר- זמר גדול אני לא. בעצם אפילו לא קטן אבל בחנות כמו המליס אתה יכול להרשות לעצמך הכל.אתה יכול להתחפש, אתה יכול לצחוק עם ועל אנשים, אתה בעצם סוג של ליצן כי מי שקונה בסופו של יום זה הילד. אז כמה שתדליק יותר את הילד ככה אמא תוציא את הארנק יותר מהר.אז נחזור לשירה- משעמום התחלתי לשיר. זה לא היה בדיוק שירה זה היה יותר כמו קולות רקע להליקופטר. שרתי את המנגינה של A-team והעפתי את ההליקופטר. זה היה נשמע ממש טוב ביחד. יותר אנשים הסתכלו, כולם חייכו, הם ממש אהבו את האפקטים שלי והפלא ופלא... המכירות עלו!!! אימצתי את השיטה שלי השירה ואפילו שידרגתי אותה. הוספתי עוד שירים, עשיתי מיקסים וכו...אחד השירים ששרתי תוך כדיי הדגמה (גם כשאני אומר שרתי אני מתכוון לצווחתי מנגינות יותר) היה השיר של סופרמן- "טם טה לה טם טם טם טם...”

בזווית העין קלטתי שגם הלקוחות מהקומה למעלה מסתכלים עלי. קלטתי פוטנציאל. למחרת היום באתי בתחושה אחרת. הרגשתי שמגיעה שינוי. התחלתי לעבוד כרגיל וכשהחנות התמלאה באנשים ניסיתי דבר שאני יכול להבטיח מעולם לא בוצע בעולם המכירות שכולם מכירים... עמדתי במרכז החנות כך שגם כל הקומה החמישית תוכל לראות אותי וצעקתי בקול חזק "Ladies and gentlemen's... boys and girls... באותו רגע החנות דממה. שקט. כולם מסתכלים עלי. האנשים שעמדו בתור לקופה סובבו את ראשם. מנהל הקומה הרים גבה, המוכרים האחרים הפסיקו את ההדגמות והאנשים מהקומה החמישית התקבצו כולם קרוב למעקה. i would like to present the number 1 best selling toy in the store... the one and only... the MINI HELICOPTER.. "טם טה לה טם טה טה טם... טה לה טה טה טה טם... טם טה לה טם!!!!” אני במרכז החנות עומד ומעיף הליקופטר, שר את השיר של סופרמן עושה תנועות עם הגוף כמו של ילד שמשחק בפלייסטיישן וחושב שאם הוא יזיז את השלט זה ישפיע על המשחק. סיימתי את השיר תפסתי את ההליקופטר והייתי דיי בשוק מעצמי- ראיתי את מבטו של מנהל הקומה ולא ידעתי אם הוא יחנוק אותי עכשיו או אחרי שיבעט אותי החוצה. הסתכלתי על האנשים בעיניים והם עלי ופתאום בלי שום ציפייה החלו מחיאות כפיים- הם אהבו את זה. לא סתם אהבו. רובם תיירים בשביל חלק מהם זו הייתה אחת החוויות של לונדון, אנשים הוציאו מצלמות וצילמו אותי, צילמו את ההליקופטר וכמובן פתאום המון המון אנשים התעניינו... באותו יום לא מכרתי 300 יחידות- מכרתי 500. מנהל הקומה לא רק שלא בעט אותי אלה גם חיבק אותי... הצעצוע המסכן הזה הפך לצעצוע הנמכר ביותר בחנות EVER.

ההופעה שלי הפכה לדבר הכי מדובר בחנות, בחברה ובקרב כל מי שהיה קשור איכשהו לנושא... אנשים באו במיוחד לראות אותי צועק טם טה לה טם... עם הזמן שידרגתי את ההופעה. הבנתי שככל שאני צועק חזק יותר, יותר אנשים מסתכלים, פונים, מתעניינים וקונים. אין צורך להסביר שכשהלקוחות מבסוטים הם מוציאים את הכסף מהארנק וכשהם מוציאים את הכסף מהארנק לי נכנס כסף לארנק. הרווחתי סכומים מטורפים- פעם 100,00 שקל היה נשמע לי הרבה אבל מסתבר שאחרי שאתה מרוויח אותם אתה רק רוצה עוד ועוד.

השיא היה בשבת האחרונה שלפני הקריסמס... הרגשתי כמו מתאגרף שלפני הקרב. עשיתי מתיחות, אכלתי כמו שצריך, שמעתי מוזיקה שהכניסה אותי לרוח קרב וחיכיתי... חיכיתי ללקוחות. ההתחלתי במכירות הקטנות של הבוקר. עד השעה 11 בבוקר מכרתי כבר 150 מבלי להרגיש, פתאום החנות התמלאה עד 0 מקום- דיווחו מאוחר יותר שלמעלה מ-300,00 איש עברו בחנות. ואז כשהגיעה השעה 13:00, שעת השיא, תפסתי שרפרף קטן והעמדתי במרכז החנות, הוצאתי זמבורה ונשפתי לתוכה. דמיינו לעצמכם ג'ונגל שלם של אנשים שבאו לקנות צעצועים לקריסמס עם הילדים שלהם, רעש, תינוקות בוכים, אנשים צועקים שמות של אנשים אחרים, אי אפשר לזוז אבל פתאום הייתה דממה. התחלתי במופע אשר בסיומו ניגשתי לעמדה ופשוט התחלתי לחלק קופסאות... לא הסברתי להם כלום, לא אמרתי כמה זה עולה כי זה פשוט לא עניין אתם... הדבר היחיד ששאלתי זה "how many?” כמה תרצו. היו שלקחו2 והיו שלקחו 25. לא היה קשה לחלק להם לידיים אך בהחלט היה מרגש. כשנגמר היום כל מה שנותר זה לשבת מול העמדה ולהתבונן. המקום נראה כאילו עבר מלחמה. לא נשארה סחורה חוץ מקופסה אחת מצ'וקמקת. אבק והרבה זבל. לא הייתי צריך לספור כי ידעתי שמתחילה היו לי על העמדה 1000 יחידות. להוציא את הקופסה המצ'וקמקת מכרתי 999 יחידות שבחישוב מהיר הרווחתי 1498.5 פאונד שבחישוב מהיר זה אומר 11988 שקלים ביום עבודה אחד.

הרגשתי טוב עם עצמי.

מארי קריסמס.